בנם של יהודית ושילו. נולד ביום ט"ז באב תשי"א (18.8.1951). ילד שני להוריו, אח של נעמי ויוסי.

יואל גדל והתחנך במושב היוגב, שבעמק יזרעאל. נער חברותי ומלא שמחת חיים, אהוב על חבריו. בשעות הפנאי נהנה לרכב על אופניים, לנגן באקורדיון ולשחות. את בר המצווה חגג במושב ולאחר מכן עבר עם בני המשפחה להתגורר בחולון. למרות שהגיע לעיר בכיתה ח' שהיא האחרונה בבית הספר היסודי השתלב היטב, לימודית וחברתית. יואל הקפיד תמיד לשמור על קשר טוב עם חבריו מהמושב לצד רכישת חברים חדשים, כך גם בתיכון 'קוגל' בו למד.

כשהתגייס לצה"ל שובץ לחיל השריון. הוכשר כלוחם בטנק, הוערך כחייל מקצועי ומסור שביצע משימותיו נאמנה, ובהמשך שימש כמדריך טירונים בבית הספר לשריון בבסיס ג'וליס.

לאחר שחרורו מצה"ל המשיך בשירות מילואים פעיל בחיל. על אהבתו לארץ סיפרו אוהביו: "יואל מעולם לא אמר מילה רעה על מדינת ישראל, כבן לאם ששרדה את השואה ואב שנשלח לארץ בעליית הנוער הוא העריך והודה על כך שיש לנו את הארץ. לא הייתה מבחינתו שאלה האם להגן על הארץ ותמיד התייצב כשקראו לו לשירות".

עם פרוץ מלחמת יום הכיפורים, בשבת י' בתשרי תשל"ד (6.10.1973) נקרא לשירות מילואים. כמי שסיים את השירות בבית הספר לשריון לא היה לו צוות קבוע, הוא השתתף בקרבות שהתנהלו בגזרה הצפונית, משמש כנהג טנק. פעל בעוז ובקור רוח והיה חדור מוטיבציה לתרום את חלקו בהגנה על המדינה. במהלך ימי הלחימה ניצל באורח נס מספר פעמים כאשר הטנקים בהם נהג ספגו פגיעה קשה. עם התקדמות המלחמה, סופח כנהג טנק לצוות אשר ירד דרומה ועסק בשמירה ובהגנה על השטח המפורז בחצי האי סיני.

אוהביו סיפרו כי אחרי המלחמה סבל מאשמת שורדים והאמין בלב שלם שישנה סיבה לכך שנשאר בחיים כאשר החברים שלחמו לצידו לא שרדו.

לאחר המלחמה חזר יואל לאוניברסיטת תל אביב והמשיך בלימודי ראיית חשבון. בסיומם החל התמחות במשרד של רואה חשבון פורת.

בשנת 1976 נקרא בצו 8 לשירות מילואים עם אותו צוות טנק איתם ירד לסיני במלחמת יום הכיפורים. הם גויסו להשתתף בפעילות מבצעית על גדר המערכת בצפון הארץ. באחד מימי השירות, בטרם זריחה יצא עם חבריו לפטרול בוקר כאשר ניידת משטרה התנגשה בהם והקומנדקר בו נסעו התהפך והתדרדר מן הכביש. שלושה חיילים נהרגו, הנהג נפצע קשה ויואל בן העשרים וחמש נפצע באורח אנוש.

הוא הובל חסר הכרה לבית חולים "העמק" ומשם פונה במסוק לבית החולים "רמב"ם" לניתוח ראש. לאחר אשפוז ממושך, הועבר אל "בית לוינשטיין" ברעננה לתהליך שיקום שארך שנתיים. יואל נאלץ ללמוד מחדש ללכת, להתגבר על נכות מוטורית בצידו השמאלי, שהיה לפני הפציעה הצד הדומיננטי ולכן היה עליו לתרגל כתיבה ואכילה בעזרת יד ימין החלשה. כמו כן למד לחיות עם תופעות לוואי של תרופות נגד התקפים אפילפטיים ולהתמודד עם אובדן ראייה בעין ימין ועם אובדן הזיכרון לטווח קצר.

במהלך שהותו בבית לוינשטיין החלו בניסיון לשיקום מקצועי והתברר כי כתוצאה מהנכות שנגרמה לו, לא יכול היה להמשיך ולעסוק בתחום ראיית החשבון.

לאחר השחרור מבית החולים יואל היה נחוש לייצור לעצמו שגרת חיים חדשה. כעבור זמן מה מצא עבודה בחברת "בזק" במרכזיה הבינלאומית, מממש את שליטתו הטובה במספר שפות ואת תכונותיו האישיות שהתאימו לשירות סבלני ואדיב. הוא היה מוערך בקרב מנהלי החברה ולקוחותיה ואף זכה לתעודת "עובד מצטיין" בגין פועלו.

ביום 30.9.1982 נישא לשלי. השניים הקימו ביתם בחולון, וכששני בניהם דן ושי הגיעו לגיל הגן הממלכתי עברו להתגורר ביישוב תל מונד בשרון; זאת, בהתאמה לרצון יואל לגדלם קרוב ככל האפשר לאדמת הארץ בדומה לילדותו בעמק. יואל היה איש משפחה מסור ואוהב, והשקיע כל מרצו למען רווחת אשתו וילדיו.

איש צנוע ונעים הליכות היה, ובלט בטוב ליבו וברצונו להיטיב עם האחר. יואל פעל בחריצות ובנחישות מתוך דבקות במטרה ולא ויתר לעצמו על אף נכותו והקשיים שחווה. לאורך כל השנים הקפיד על אימונים סדורים ונהג לשחות בבריכה ב"בית הלוחם". לימים אף לקח חלק בצליחת הכנרת, וזכה במדליות על הישגיו. כשנחלש ונאלץ להסתפק בהידרותרפיה ופיזיותרפיה, לא זנח את אהבתו לשחמט והמשיך לשחק בבית הלוחם ובבית.

"מושבניק בנפשו בעל חוש הומור מיוחד, נהג לספר פאנצ׳ים מצחיקים בפנים רציניות" תיארה אותו בחיוך שלי אשתו, "אהב מאוד את הארץ, תושביה, נופיה ושיריה. תמיד רצה להיות פעיל וחיוני וגם כשהיו לו שני מטפלים וכבר לא היה עצמאי, בכל בוקר כשקם חשב למי יוכל לעזור היום, בין אם זה בענייני בירוקרטיה, קניות או כל דבר אחר".

בשנותיו האחרונות חלה הרעה משמעותית במצבו הבריאותי בשל הפגיעה המקורית בשלוש אונות של המוח. ה'מטרד' המוטורי בצד שמאל הפך לשיתוק, שכלל את אברי הנשימה והבליעה, הדיבור הפך בלתי מובן, ומעת לעת התאשפז בבית החולים לשם קבלת טיפול רפואי. בהמשך אף עבר ניתוח לייצוב מצבו הנשימתי.

לפני הניתוח התעקש יואל להראות לבני משפחתו ולחבריו הקרובים את מקום פציעתו, כאילו הרגיש שאחרי הניתוח לא יעמוד בנסיעה ארוכה ובהתרגשות הגדולה. חברו שאול אשר שירת עמו במילואים תיאר לבאים את כל מה שיואל לא ידע לספר כי היה חסר הכרה בעת ההתרחשות.

הניתוח לא שיפר את המצב. התמודדותו של יואל הייתה מעוררת השראה, הוא לא נכנע לקשיי הגוף והנפש, והקפיד על גישה חיובית והומור משובח. אך עם הזמן מצבו הורע ובסוף 2011 נפטר בבית החולים מאיר, מוקף באוהביו.

יואל דרך נפטר ביום ט' בכסלו תשע"ב (5.12.2011). בן שישים בפטירתו. הובא למנוחות בבית העלמין בתל מונד. הותיר אחריו אישה, שני בנים, אחות ואח.

על מצבתו כתבו אוהביו: "גיבור אהוב שלנו, טרם זמנך עזבתנו. היית מופת של התגברות ואהבה״. נכדו שנולד במאי 2020 נקרא על שמו - תום יואל.

לאורך השנה הראשונה אחרי מותו ערכו בני המשפחה והחברים מפגשי למידה באחת השבתות מדי חודש, בהם לזכרו של יואל עסקו בנושא ארץ ישראל ותולדותיה, כמחווה לאהבתו הגדולה את הארץ. ברוח זו מתקיימות אף האזכרות השנתיות.

יואל מונצח בקיר הזיכרון לנופלים ביישוב מגוריו תל מונד.